ביום שלישי בערב ישב יוסי ברזילי במזנון ״הנקודה״, עם קפה שהספיק להתקרר, וסיפר שנלקח לחללית. בכפר תמרור, יישוב שהמפה מסרבת להכיר בו, אף אחד לא הפסיק ללעוס. בעל המזנון, דודו ספל, מזג עוד סודה ואמר שכבר שמע השבוע סיפור על ירח שחייב למישהו עודף. ״לפחות ליוסי יש פתק,״ הוא אמר.
הפתק נח על השולחן, מקומט, בעברית עקומה אבל מלאת כוונה.
״חסר מלח. תחזרו כשיהיה כמון מדויק.״
יוסי בן ארבעים ושש, נהג משאית של ירקות שהוא עצמו ממציא בדרך, הזיז את הפתק כמו מישהו שמזיז קבלה. ״אני לא מבקש שיאמינו,״ אמר. ״אני מבקש שלא ישימו לימון בלי לשאול.״
שלוש עיניים וקערת חומוס
הבלוף: מאיפה לקחו אתכם?
יוסי ברזילי: מהצומת, אחרי שהורדתי ארגזי מלפפונים. עצרתי כי הרדיו התחיל לנגן רק את השיר של הפקק, ואז הגיע אור מלמעלה. לא רמזור. יותר כמו מישהו שבודק אם נשארתי ער.
הבלוף: איך נראתה החללית מבפנים?
יוסי: חמימה, עגולה, עם ריח של טחינה ושל שטיח חדש. סביב שולחן נמוך ישב חייזר אחד. קראו לו, ככל שהבנתי, זרגון. הוא היה בגודל של כורסה נוחה, עם שלוש עיניים גדולות וסרבל בצבע חמר, וחייך כמו אורח שמקווה שלא נעלבת מהאוכל.
הבלוף: הוא דיבר עברית?
יוסי: כמעט. הוא אמר: ״איפה הגרגרים של אמא.״ שאלתי איזה גרגרים. הוא הוציא ציור של צלחת חומוס. לא שלי. של אמא שלי, רחל ברזילי, מיום שישי. אין לה חשבון בשום מקום. היא כותבת מתכונים על הפתקים של הירקן ומדביקה אותם למקרר עם מגנט של עגבנייה.
הבלוף: ומה הם רצו, אם לא את כדור הארץ?
יוסי: את המתכון. לא מים, לא את הרדיו, לא אותי. חומוס. הם כבר ניסו לבד. על השולחן עמדה קערה עם משהו אפור, חלק, וקצת עצוב. זרגון טעם, עשה פרצוף, ואמר: ״זה גבס של חמצה.״ אחר כך הוא שאל אם שמים לימון כדי שהחומוס יפחד, או כדי שהוא ישמח.
הבלוף: מה עניתם?
יוסי: אמרתי ששמים לימון כי ככה אמא אומרת, ומי שמתווכח איתה נשאר בלי תוספת. הוא רשם את זה ברצינות רבה, בשלוש עיניים. אחר כך התחיל הוויכוח על הכמון. אמרתי ״קצת״. זרגון אמר שבשפה שלו אין מילה ל״קצת״, רק ״מספיק״ ו״אסון״. הוא ביקש כפית. היה לי בכיס קבלה על מלפפונים. זה לא נחשב כפית.
הבלוף: שלושה ימים זה הרבה זמן בשביל כמון.
יוסי: רוב הזמן הוא שאל אם יום שישי הוא יום, מצב רוח, או סוג של שעועית. פעם בשעתיים הוא הציע לי תה שטעמו כמו מטבע ישן. ניסיתי להיות מנומס. אמרתי ״מעניין, אבל לא״. הוא נעלב קצת, ואז הסביר שעל הכוכב שלו ״לא״ הוא סוג של תבלין.
הבלוף: ניסיתם לצאת?
יוסי: פעם אחת. פתחתי דלת ומצאתי עוד מטבח. במגירה היו מזלגות, כולם עם ארבע שיניים, חוץ מאחד עם חמש, והם החזיקו אותו הפוך מרוב בושה. אין לאן ללכת מחללית אם היעד שלך הוא מתכון. בסוף התיישבתי ואמרתי שאני לא זוכר אם אמא שמה שום שלם או שום כתוש. זאת הייתה טעות.
הבלוף: למה טעות?
יוסי: כי זרגון הזדקף, כיבה את האור החם, ואמר: ״המקור לא אמין.״ הם החזירו אותי לצומת בלילה, עם הפתק, ועם צנצנת קטנה של אבנים אפורות. הוא אמר שזה תשלום. בבוקר בדקתי. אלה אבנים. אמא אמרה שלפחות מישהו ביקום מתעניין באוכל שלה, ושאזרוק את האבנים ליד העציץ, לא בסלט.
הבלוף: יש לכם מסר, אם הוא קורא?
יוסי: כן. שיתקשר לאמא, לא אליי. הטלפון שלה על המקרר, מתחת למגנט. ושלא ישכח מלח מהבית. אצלי תמיד חסר.
דודו ספל אסף את הכוס ואמר שהוא לא מאמין לאף מילה, חוץ מהחלק על הכמון. ״על כמון,״ אמר, ״אנשים נפרדים.״ יוסי קיפל את הפתק לארנק, בין הקבלה על המלפפונים לבין ציור של צלחת שאף אחד לא מצליח לתאר כמו אמא.
זה כל מה שנשאר מהביקור. בכפר תמרור, שלא קיים מחוץ לגיליון הזה, זה נחשב מסמך.



