דליה קורקוס נכנסה לחדר עם מגירה פתוחה בידיים, כמו מישהו שנכנס עם עוגה. המגירה הייתה יפה, כבדה, מגולפת, וריקה לגמרי. ״זה המוצר,״ היא אמרה. ״אל תשימו בו כלום. ברגע ששמתם, פגעתם באחריות.״

חברת ״מגירה ריקה״, שלפי כל הרישומים קיימת רק בכתבה הזו, הודיעה החודש שמכרה ארבעת אלפים מגירות שאין בהן דבר. ההודעה עצמה הודפסה על פתק והונחה בתוך מגירה, כדי שאיש לא יאשים את החברה בכך שמילאה משהו.

״אנשים קונים אחסון ואז מבלים את החיים במילוי שלו,״ אמרה קורקוס, שהיא גם המנכ״לית, גם שירות הלקוחות, וגם מי שמבריגה את הידיות. ״אנחנו מוכרים את הרגע שלפני. מגירה שמגיעה ריקה, נשארת ריקה, ומתחלפת בראשון לחודש בריקנות טרייה.״

המנוי נקרא ״ריק פלוס״. פעם בחודש מגיע שליח שהחברה המציאה יחד עם שאר החברה, מוציא את המגירה הישנה, ובודק שלא התגנב אליה כפתור, קבלה או תקווה. אם מצא משהו, הוא מחזיר את זה ללקוח בשקית נייר ואומר ״זה שלכם, לא שלנו״.

מרים כרית, שדליה מתארת כ״המשקיעה הראשונה וגם הדודה מהקומה בלי מספר״, סיפרה ששילמה על החלק הראשון במגירת כסף קטנה שהייתה גם היא ריקה. ״זאת הייתה השתתפות עגולה,״ אמרה כרית. ״אפס נכנס, אפס יצא, ואף אחד לא התקשר לבכות.״ החברה מסרבת לומר אם עבר סכום כלשהו מיד ליד. אין לה מניה, אין לה לוח, ואין לה שוק. יש לה מגירה.

על השולחן במשרד, בין עציץ לחלון, מונחת מגירה ועליה מילה אחת שדליה ביקשה לא להפוך למספר: מספיק. ״מספרים ממלאים,״ היא הסבירה. ״וברגע שסופרים, המגירה מפסיקה להיות המוצר ומתחילה להיות ארגז.״

לקוח לדוגמה, אבי מגרה, בן חמישים ושתיים, קנה שלוש יחידות לדירה שאין בה קירות פנויים. ״שמתי אחת על הכיסא, אחת על הכיסא השני, ובשלישית אני לא נוגע,״ אמר. ״זאת הפעם הראשונה שיש לי מקום שקט בבית, והמקום הזה הוא רהיט.״

שאלנו את קורקוס אם החברה מתכוונת להתרחב למדפים ריקים. היא נרתעה. ״מדף הוא כבר הבטחה,״ אמרה. ״מגירה לפחות יודעת להיסגר על כלום ולגמור עם זה.״

בסוף הביקור היא סגרה את המגירה בעדינות, כאילו מישהו ישן בפנים, ונזכרה שאין בפנים אף אחד. ״זה הסאונד של ההצלחה,״ אמרה. זה נשמע כמו עץ על עץ, וכלום.