בעיר הכיסאות, עיר שלא שייכת לשום מדינה ולא מופיעה על שום שלט, התכנסה אתמול המועצה המדומיינת כדי לא להחליט. מפלגת ״נשב על זה מחר״, שמחזיקה בכל הכיסאות כי אף מפלגה אחרת לא הגיעה בזמן, העבירה חוק חדש: כל החלטה תידחה ליום ראשון, וביום ראשון תידחה שוב, מתוך כבוד ליום ראשון.

היו״ר עמוס מחר־מחר ישן בישיבה עם ערימת פתקים ריקים על הראש. כשהעירו אותו להצבעה, הוא אמר ״בעד״ בלי לפקוח עיניים, ואז ביקש לרשום שההצבעה עצמה תיכנס לתוקף אחרי הישיבה הבאה, שטרם נקבעה, כי לקבוע זה כבר סוג של החלטה.

״החוק הוא ניצחון להקשבה,״ אמרה הדוברת שירי דחייה. ״במשך שנים אנשים החליטו מהר מדי, ואז נאלצו לחיות עם מה שהחליטו. אנחנו מציעים חלופה: לחיות עם מה שעוד לא קרה, שזה מרווח יותר.״

מנגד, ברוך מיידי ממפלגת ״כבר אתמול״, מפלגה בת איש אחד שמקיימת את הישיבות שלה במסדרון, טען שהחוק מסוכן. ״אם דוחים הכול,״ אמר, ״גם הדחייה צריכה לחכות, ואז אין לנו אפילו דחייה. זה כאוס של שקט.״ שירי דחייה רשמה את ההתנגדות ודחתה אותה ליום ראשון.

נוסח החוק קצר מספיק כדי להיכנס על פתק מרובע: ״יוחלט. אחר כך.״ מתחתיו מישהו הוסיף בכתב יד ״לא הדחוף״, ומחק, כי גם המחיקה נראתה לו נמהרת.

תושבת העיר, ליאורה ספסל, בת שישים, באה למועצה לבקש פנס לרחוב שאין בו פנס. ״הלכתי הביתה לאור של חלון של מישהו אחר,״ אמרה. עמוס פקח עין אחת, אמר שהבקשה נוגעת ללב, והניח אותה על הכיסא הריק שלידו, שמשמש כמדף של פניות. הכיסא היה תפוס רק בבקשות. ליאורה אמרה שזה יותר יחס ממה שקיבלה מהכיסא בשנה שעברה, ואז נזכרה שגם בשנה שעברה העיר לא הייתה קיימת.

בתום הישיבה נערכה הצבעה על השאלה אם הישיבה התקיימה. התוצאה הייתה תיקו בין הישנים לבין מי שנשאר ער, והוחלט לדחות את הספירה. שירי דחייה כיבתה את האור ואמרה שחושך הוא לא החלטה, הוא אווירה. במסדרון חיכה ברוך מיידי עם שלט ״כבר אתמול״. השלט היה מאתמול. הוא היה מרוצה שסוף סוף משהו הגיע בזמן.