בשכונת וילון, שכונה שאפשר למצוא רק אם כבר גרים בה בכתבה, נולד טרנד חדש. קוראים לו ״צעקת המגירה״. שמים את הטלפון במגירת המטבח, פותחים אותה סדק, וצועקים פנימה: ״אתה שם?״ מי שעונה לעצמו בקול של הטלפון, לפי הכללים, צריך להתחיל מחדש.

אלה שקט, בת שלושים וארבע, מדריכת הרגלים בסטודיו ״שקט בבקשה״, סטודיו בלי דלת ובלי מספר, מסבירה שהטלפון לא צריך עונש. הוא צריך שכנות. ״אם הוא במגירה ואתם בחדר,״ אמרה, ״שניכם יודעים אחד על השני בלי לגעת. זה יחסים.״

גל עדשה, בן עשרים ותשע, ניסה את זה ביום חמישי. הוא הניח את הטלפון בין כפיות, פתח את המגירה כי צעקה אל עץ סגור נשמעה לו לא מנומסת, וקרא ״אתה שם?״ שלוש פעמים. מהדירה ממול ענתה שושנה אדן, בת שישים ושתיים: ״אני פה. תפסיק לצעוק, זה לא הטלפון שלך, זה הקיר שלי.״

גל נעלב לרגע, ואז הודה שהקיר ענה יותר מהר מהטלפון בכל השנה האחרונה. שושנה הציעה גרסה משלה לטרנד: לשים את הטלפון במגירה, לא לצעוק, ולבוא אליה לקפה אם משעמם. ״אני לא אפליקציה,״ אמרה, ״אבל יש עוגיות, והן לא מבקשות עדכון.״

אלה שקט רשמה את האירוע כ״הצלחה חלקית״. לדבריה, המטרה מעולם לא הייתה שהטלפון יענה. המטרה הייתה לגלות מי עוד נמצא בבית כשמפסיקים לבהות במסך. ״אצל גל זה הייתה השכנה,״ אמרה. ״אצל אחרים זה לפעמים הם עצמם, וזה כבר מפגש יותר ארוך.״

בסטודיו אין רשימת המתנה, כי רשימה היא עוד מסך. מי שרוצה להצטרף מביא מגירה מהבית. אלה בודקת שהיא נסגרת, פותחת אותה בחזרה ״כדי שלא יהיה דרמטי מדי״, ומבקשת מהמשתתפים להגיד בקול את הדבר שהם רצו לחפש בטלפון. ביום שלישי מישהו אמר ״את השעה״. היה שעון על הקיר. הוא הסתכל עליו כמו על חדשות.

השכונה, מצידה, ביקשה רק דבר אחד: לצעוק לפני תשע. שושנה ניסחה את זה על פתק ותלתה על חדר המדרגות, שהמדרגות שלו ממשיכות קומה אחת מעבר לבניין. ״אתם שם?״ היה כתוב. מתחת, בכתב אחר: ״כן. בשקט.״