המשחק בין ״נעלי הבית כפר כרית״ ל״הספסל הארוך״ התחיל ביום שלישי בבוקר והסתיים, לפי השעון שעל הקו, אחד־עשר יום אחר כך. התוצאה נשארה אפס־אפס, לא בגלל הגנה מבריקה, אלא כי הכדור נח באמצע המגרש ואיש לא רצה להיות הראשון שנראה כאילו אכפת לו.

ליגת הכדורגל האיטי היא ליגה שלא רשומה בשום התאחדות. היא משחקת בכפר כרית ובגבעת הספסל, שני מקומות שנמצאים רק כשמתארים אותם. החוק הראשון שלה קצר: אסור לרוץ. החוק השני: גם הליכה מהירה נחשבת יחס, וצריך להתנצל עליה.

גידי הליכה, בן חמישים, החלוץ של נעלי הבית, פיהק אל תוך כף היד בערך בדקה הארבע מאות. ״רציתי לגשת לכדור,״ אמר אחר כך, ״ואז חשבתי על זה, והמחשבה הייתה מספיק מאמץ לבוקר.״ לצדו הלך עמיתו רמי פס, בן ארבעים וחמש, שנעל נעלי בית חומות כי הנעליים הרגילות, לדבריו, ״דוחפות אותך למקומות.״

מן העבר השני הלכה נעמי פיהוק, בת ארבעים, קפטנית הספסל הארוך, בפיג׳מה מפוספסת ובנעלי בית. היא הגיעה למרחק של שני צעדים מהכדור ועצרה. ״אם אני נוגעת בו, המשחק מתחיל,״ אמרה. ״ואנחנו כבר באמצע. חבל לקלקל.״

המאמן איתן הפסקה, בן חמישים וחמש, ישב על הספסל הריק עם תרמוס ואמר שהקבוצה מיישמת את התוכנית. כשנשאל מה התוכנית, אמר: ״להישאר במגרש עד שהכדור יתבייש.״ ביום השביעי עברה על הקו ציפור קטנה והזיזה את הכדור באגף. שתי הקבוצות ביקשו לפסול אותה בטענה שהיא לא ברשימה. השופטת דנה שריקה, בת שלושים ושמונה, פסקה שהציפור הייתה בנבדל כי הקדימה את כולם, וזה בליגה הזו לא קשה.

הקהל, שלושה אנשים וכלב שישן, התחלף במשמרות של פיהוק. ביום התשיעי אחד הצופים הביא שמיכה לספסל והפך לחלק מהנוף. דנה שריקה רשמה אותו כ״אוהד נייח״ ולא כשחקן, אחרי שווידאה שהוא לא זז לכיוון הכדור מתוך שינה.

הסיום הגיע כשהכדור, לפי עדותו של גידי, ״התעייף מהתפקיד״ והתגלגל לבד אל מחוץ לקו. דנה שרקה לסיום. אף אחד לא רץ לחגוג, כי לא היה מה לחגוג, וגם כי לרוץ אסור. השחקנים לחצו ידיים לאט. נעמי אמרה שזה המשחק הכי הוגן ששיחקה. ״אף אחד לא לקח מכלום,״ אמרה, ״כי כלום לא זז.״

בליגה כבר מדברים על הארכה של משחקים עד שהעונה תיגמר מעצמה. איתן הפסקה בעד. ״עונה שנגמרת לבד,״ אמר, ״היא עונה שמכבדת את השחקן.״ גידי הליכה כבר הלך הביתה. לאט. הנעליים, לדבריו, סוף סוף מרוצות.